בין מיתוס למבנה, או על החוק שמעבר למיתוס (פרק 8): דברים למפגש השק(ע)ה לספר "לקרוא את סמינר 17 של לאקאן, ההופכי של הפסיכואנליזה" / אורית יושינסקי

בין מיתוס למבנה, או על החוק שמעבר למיתוס (פרק 8):

דברים למפגש השק(ע)ה לספר "לקרוא את סמינר 17 של לאקאן, ההופכי של הפסיכואנליזה"

אורית יושינסקי

["... כדי שעבודת החייט לא תיעלם (כולה) לתוך המעיל" (מרקס, בתוך אלתוסר 1970, 16)]

אני רוצה להתחיל בהסבר ונימוק של כותרת הספר "לקרוא את סמינר 17 של לאקאן, ההופכי של הפסיכואנליזה" ולקשור את הכותרת לפרק 8 שנע בין מיתוס למבנה; בין המיתוסים של פרויד והמיתוסים של השיח בזמנו של לאקאן ובזמננו לבין הסירוס המבני שהוא ראשוני ומכונן ומאפשר גם רקימה של נרטיבים ומיתוסים.

"לקרוא את סמינר 17..." זו גם מחווה ורפרנס לספר שכתב לואי אלתוסר ביחד עם תלמידים וקולגות שלו (פייר מאשריי, אטיין בליבר, רוז'ה אטבלה וז'אק ראנסייר), שיצא לאור בצרפת ב-1965, "לקרוא את הקפיטל" (Lire le Capital). בדומה ל"לקרוא את סמינר 17", גם "לקרוא את הקפיטל" היה תוצר של עבודה בחברותא, של שיעורים בהנחיית אלתוסר שהתקיימו באקול נורמל, ובדומה ל"לקרוא את סמינר 17" גם "לקרוא את הקפיטל" הוא קומנטר, ניסיון לקרוא את הקפיטל באופן עקבי, וכמו שאלתוסר מציין בפתיחה, קריאה שהיא לא תמימה, כלומר לא ללא הסימפטום של הקורא. אז הקריאה היא שלי (או של אלתוסר), קריאה שייחודית לסובייקט מסוים, אבל היא לא ללא קריאות נוספות, אחרות.

אלתוסר מציין – וזה גם מה שאני ניסיתי לומר דרך הכותרת – ששם הפועל Lire, לקרוא, מורה על קריאה שהיא לא מוגמרת, קריאה אפשרית אחת שמזמנת קריאות נוספות, סיבובים נוספים הן ביחס לקריאה שהתקיימה והן ביחס לסמינר. כך שאין קריאה אחת, לא ביחס לספר על סמינר 17 ולסמינר 17 ולא ביחס לקפיטל של מרקס: הקריאה היא לא אחת כי היא צומחת מתוך חברותא, מתוך מחשבות ורעיונות וקריאות שעוברות מאחת לאחרת, מאחד לאחר מתוך עבודה משותפת, והיא לא אחת, אחרונה וסופית גם משום שהיא מזמנת קריאות וסיבובים נוספים.

[יש עוד כמה נקודות משותפות בין הספר של אלתוסר ל"לקרוא את סמינר 17", למשל שאלתוסר מצהיר שהוא קורא את הקפיטל כפילוסוף (ולא ככלכלן או כהיסטוריון, למשל), וכפילוסוף הוא מבקש להיות בתוך השיח של המדע שאני חושבת שבמקרה זה זהו שיח היסטרי שמבקש לדעת עוד, לדעת על הקפיטל מעבר לקריאות רבות אחרות שנעשו בו, ואני חושבת ש"לקרוא את סמינר 17" הוא גם ניסיון לדעת עוד, לקרוא שוב את סמינר 17 מעמדה היסטרית שמבקשת לדעת, אבל יש קשר נוסף בין הספר של אלתוסר לספר זה, שקשור לפרק 8, "ממיתוס למבנה".]

אלתוסר כותב שדרך אחת לקרוא היא מה שהוא מכנה הדרך ההגליאנית: זו הדרך שבה שואפים לפענח עד הסוף, להסביר עד הסוף, את כל התופעות ההיסטוריות ולהגיע לידע המוחלט. זו האפשרות של הרוח להגיע לידע מוחלט ולהכרה מלאה. בכמה שיעורים \ פרקים בסמינר 17 לאקאן מבקר את הגל בדיוק על הפנטזיה הזו, ואלתוסר מדבר בהקשר זה על המיתוס, כי המיתוס מאפשר קריאה (של המציאות או של ההיסטוריה) שיש לה סוף ותכלית ברורה והוא מספק הסבר למקור של האנושות ולמהות שלה. המיתוס יכול גם לפעול באופן דומה לאידיאולוגיה: הוא נושא אמת שנועדה לשכנע את הסובייקטים של השיח לדבוק בה ולראות אותה כאמת אולטימטיבית. וכך המיתוס הופך להיות "שקוף": כמו שבאידיאולוגיה אין אידיאולוגיה, כלומר כשחיים באידיאולוגיה לא מזהים אותה כ"אידיאולוגיה" אלא כחיים ה"טבעיים" וה"אמיתיים" שלנו, כך גם מיתוסים, כשהם פועלים בשיח כאמיתות, לא נתפסים כמיתוסים אלא כאמיתות טבעיות ומובנות מאליהן. זה קשור לתפקיד של אותם סוכנים שלאקאן מכנה אותם בפרק "סוכנים כפולים", להטמיע את האמיתות והמיתוסים הפוליטיים באופן כזה שלא נדע שבאו אל קרבנו (הם מוחקים, בבלי דעת, את העקבות של מעשה השכנוע). כולנו סובייקטים של שיח אבל כסובייקטים, אנחנו לא מוכרחים להאמין לכל מה שמנסים למכור לנו. אבל מי שממלא את הפונקציה של הסוכן הכפול ללא פקפוק לא רק מדקלם ומעביר בבלי דעת את המיתוסים והאמיתות המוסכמות של השיח, אלא שדרכו דומה שהכל עובר "סוכניזציה" או "אדוניזציה", כך שלא נותר דבר מעבר לאמיתות של השיח.

אבל יש גם קריאה אחרת, כותב אלתוסר. ההיסטוריה, הוא אומר, היא היסטוריה של מיתוסים, אבל לקרוא את ההיסטוריה כהיסטוריה של מיתוסים מבלי להמשיך לעשות מיתולוגיזציה של ההיסטוריה – זו (על פי אלתוסר) התעוזה של מרקס, התעוזה של התפכחות מהמיתוס אבל מבלי לזרוק את המיתוס לפח האשפה של ההיסטוריה. אפשר לחלץ מהמיתוס את המבנה. לחלץ למשל מהפטישיזם של הסחורה (שהוא מיסטי ומיתי) את היחס של סובייקטים אל הסחורה בקפיטליזם.[1] למהלך הזה של קריאה אלתוסר קוראdécalage  (dislocation), היסט או פער. פער של הקריאה שמתרחקת מהמיתוס, שלא נשבית בקסמו אלא שיודעת לקרוא אותו או לזהות אותו כ-מיתוס, כסיפור שאולי עוטף עובדה שהיא מהותית למבנה של הסובייקט והחברה והשיח – על פי לאקאן, זוהי עובדת היותנו מסורסים: "הסירוס הוא הליך ממשי שמתרחש דרך הכניסה של מסמן... ליחס המיני", אומר לאקאן בשיעור השמיני (149). הסירוס עצמו הוא לא פנטזיה, הוא לא מיתוס, אלא הוא עובדה של המבנה האנושי, המבנה של הסובייקט, של החברה ושל השיח. הסירוס או השיסוע הוא מה שמאפשר את הסיבה, את האיי הקטנה, סיבת האיווי, שהיא הופכית למיתוס אבל גם מאפשרת בנייה של מיתוסים ורקימה של נרטיבים. בדרך הזו אני מבינה את המשפט שאלתוסר שואל מתוך מרקס (ומתייחס אליו בהקשר אחר): "...כדי שעבודת החייט לא תיעלם [כולה] בתוך המעיל". אם "המעיל" הוא סיפור, אמיתה, אמונה או מיתוס שנוצרים בשיח, אז ההופכי הוא "עבודת החייט", תהליך העבודה, התפרים שאפשר למצוא בצד התפר של המעיל. עבודת החייט מאפשרת לרקום משהו אחר, סינגולרי ויצירתי, מעבר למיתוס שהופך לאמת שמחייבת את הכלל.

[1] או הסוגייה של שכר עבודה: הכלכלה הבורגנית הקלאסית קיבלה את שכר העבודה כנתון וראתה בו עניין של ביקוש והיצע. היא כבר הייתה שבויה במקסמי השווא של הקפיטליזם ולא הבחינה בניצול המערכתי של העובדים, בעצם היחס אליהם כאל סחורות שאפשר להפיק מהן ערך עודף. אבל במיתולוגיזציה הזו שרואה בפשטות את הערך הכספי של כל דבר, גם של כוח העבודה, נוצרת סתירה, כי כוח העבודה לא יכול להיות מתומחר כאילו הוא עוד סחורה (ראו מרקס בתוך אלתוסר 1970, 20). הסובייקט יכול להיות מי שמערער את המיתולוגיזציה ואת המיתוסים של השיח.

.